ינון מגל לא מעניין. מעניינת תפיסת העולם של השלטון שכולאת את המזרחיות, ודרכה את המסורתיות, בצד פוליטי מסוים | דגם מזרחי אחד, קורבן לנצח, נאמן אוטומטית | לא כך גידלו אותנו הוריי והורי חבריי, שציידו אותנו בחריצות ובאמונה ביכולת להצליח — למרות הגזענות, למרות ההדרה | החירות של אדם לעצב את גורלו, שבבסיס היהדות והציונות, היא המסורת שצריכה להנחות אותנו גם בקלפי 

הערבים בגדה המערבית נמצאים תחת חסותה של מדינת ישראל, האמורה להגן על ביטחונם. אין להם מדינה אחרת המחוייבת באופן דומה להגנתם

האם ילדה שגדלה בידיעה שמצופה ממנה להינשא בגיל 14 או 15 יכולה באמת לבחור אחרת? האם יש לה גישה להשכלה, למידע ולעצמאות, ומבוגר שיגן עליה אם תסרב? חופש בחירה נמדד לא רק ביכולת לומר כן, אלא גם באפשרות המעשית לומר לא

חמאס הפך במהלך השנים גם לגורם שלטוני ברצועת עזה. בישראל פירשו זאת, בין היתר, כסימן להתמתנות ולאימוץ אינטרסים מדינתיים. אולם האחריות השלטונית לא ביטלה את האידיאולוגיה, וייתכן שאף שימשה כלי נוסף למימושה. חמאס נשאר חמאס

המדינה הוקמה בחטף, באופן די מקרטע. ומשם רק הידרדרנו, כי יהודים ולא-יהודים עדיין לא זוכים לאותם הסדרים בכל התחומים, ואינם נושאים באותן מחויבויות. בזמן שהמדינה מעניקה זכויות לאדם שמעולם לא חי בה, בתנאי שסבו היה יהודי 

בחירות 2026 אינן בין יהודים לישראלים. הם בין מחנה לאומני-גזעני-קיצוני שהנהגתו דורשת מלחמת נצח, כיבוש, דיכוי ובידוד בינלאומי. ממשלה קיצונית, קנאית, מושחתת ואמונית במודל פופוליסטי-סמכותני. ספרטה יהודית. לבין מחנה לאומי וליברלי, ממלכתי ודמוקרטי, פלורליסטי עם מגוון קהילות ומיעוטים של מי שאיזנקוט קורא לו "העם הישראלי"

מצולקים מאוסלו, מראות הרוקדים באינדינגב ל"שיר השלום" עוררו בימין בוז לצד חרדה. אבל השלום הוא שאיפה שלנו כיהודים וחייבים לחלום עליו. רק לזכור איפה אנחנו חיים

כמו ברוטוס של "יוליוס קיסר", גם היועמ"ש לשעבר נפל קורבן למניפולציות שהולידו את כתב האישום נגד נתניהו | ודווקא עכשיו, כשהתיקים קורסים, ליברמן מעלה מהאוב את חוק הנאשם