בזמן שדמוקרטים ורפובליקנים מתאחדים סביב הנרצחים האמריקאים של 7 באוקטובר, בישראל מועמדי מפלגות הקואליציה עסוקים בתקיפת משפחות החטופים לשעבר

בין אם נתניהו קיבל אזהרה כללית, ובין אם לא – האחריות להיעדר ההיערכות ל-7 באוקטובר היא עליו

האירוע היום התרחש בעיצומו של פולמוס עקר וחסר תוחלת סביב השאלה: האם יידעו את נתניהו לפני המלחמה? משמאל משוכנעים: "ברור שידע ולא נקף אצבע". מימין זועקים: "אם רק היו מעירים אותו, הכול היה נראה אחרת". כך הכל קשור

תאוריות הקונספירציה של צד אחד בעניין בגידה ב-7 באוקטובר, כמו גם הצגת ראש הממשלה על ידי הצד השני כ"איום קיומי", מרעילים את השיח וזורעים שנאה וחשדנות

השאלה היא כיצד קרה שאמנים צריכים גושפנקא פוליטית: היית בקפלן? תמכת בממשלה? הופעת באריאל? סירבת להופיע באריאל?

כשם שלא ניצל את הימים הנוראים לבקשת סליחה ממשפחות נרצחי 7 באוקטובר, נתניהו נותר באדישותו גם מול חגי תשרי שהפכו לימי בין המצרים החדשים, במקום להכניס אותנו תחת סוכה מאחדת של שלום

מישהו צריך לומר לצעירים שהולכים לקלפי: אם תלמדו, תעבדו, תשרתו ותתרמו - תוכלו לבנות כאן חיים טובים. המפלגה שתיתן תשובות אמינות לשאלות הללו לא תצטרך לגנוב מנדט מזו שמימינה ועוד מנדט מזו שמשמאלה. היא תוכל להביא לקלפיות ציבור גדול שאיש כמעט אינו מדבר אליו. כך מנצחים בחירות.

 משוכנע שתפקידו חיוני כל כך שאין לו תחליף, ושדווקא משום שהכול מתערער - עליו להמשיך לעמוד במרכז הבמה. זהו אולי אחד המפתחות להבנת הדימוי הפוליטי שנתניהו מציג שוב ושוב: לא רק מנהיג המבקש תמיכה, אלא מנהיג הקושר בין הישרדותה של המדינה לבין המשך הנהגתו