מדיניות סיכולים לבדה כמעט אף פעם לא “מנצחת” עימות. בדרך כלל היא "כלי" בתוך מערכה להשגת לחץ צבאי, מודיעין, תודעה והישג מדיני. מה אירע מאז 7 באוקטובר?

הייתכן, כי מבלי שראשי המדינה התכוונו לכך, הוציאה מלחמת ששת הימים את החברה הישראלית מתחושת היגון והקריסה בה היתה נתונה בשנים שקדמו לה?

בלי פינוי–בינוי אלים ובלי המשך הדורסנות: לפתחה של הממשלה הבאה מונחת המשימה לפרק את העימות הטעון סביב מערכת המשפט | השינוי יכול לצמוח ממהלך אחד שיחזיר איזון, אמון ומתינות: בחירתו של נשיא העליון בכנסת, בדיוק כמו שנבחר נשיא המדינה

אין הבדל בין מי שמצלמים חובשי כיפות בתל–אביב ומאשימים אותם בניסיון השתלטות, למי שקוראים בוגדים למצביעי שמאל. כשאנשים מפסיקים להיתפס כבשר ודם אלא כמייצגים של מחנה, גם המאבק הכי צודק הופך לאכזריות. הבחירות הקרובות ינסו למוטט את הגשרים האחרונים בינינו. חובתנו האזרחית היא להתנגד 

מדינת ישראל צופה מהצד בסדר הגלובלי החדש שמתהווה. העולם, ואויביה בתוכו, נמצאים בתחרות למידה שמשנה מהיסוד את הפוליטיקה, המדע, הכלכלה ואת שדה הקרב. לממשלה הבאה מחכות משימה והזדמנות: לוודא שאנחנו עומדים בקצב, ולקחת חלק בעיצוב המערכת העולמית 

בעוד שמשרד המשטרה ההיסטורי התמקד במקצועיות, משילות ושיפור יכולות האכיפה, המשרד הנוכחי ממוקד בהצהרות, בהפעלת כוח סמלי ובהצבת סדר יום פוליטי