כל יום שבו יקברו פה אדם שנפל על הגנת המולדת או נרצח במסיבה האחרונה בחייו, מחזיר אותם ליום הארור שלהם ומרחיק אותם כפרטים ואותנו כחברה מתחילת שלב ההחלמה

כשאבי נהרג בסולטן יעקב הפכתי יתומה, כשאמי התחתנה בשנית עדיין הייתי יתומה. לידיעת מקבלי ההחלטות - התייתמתי כבר משלושה הורים אבל אני לא מוכרת ככזאת

תיעוד כן. שימור זיכרון, כן. אבל המצאת דמויות, מילים, קולות? זו כבר לא הנצחה. זו החלפה. מחשבות רבות בלב אישה טכנולוגית ביום כזה

יש פה אנשים שנתנו את כל מה שיש להם לתת למען האדמה הזאת. למען הזכות שטמונה במילות התקווה. אסור שתהיה תחושה שזה היה לשווא

לו רק היו החטופים מתים, היה אפשר פשוט להתייחד עם זכרם בשקט. אבל החטופים החיים הם כאב ראש לממשלה, ומעדיפים לשכוח מהם

העיפו מבט בכל הסטיקרים עם אמירות יומיומיות של הנופלים. כך נראה מגש הכסף שראוי להתאבל על צעיריו שחייהם נגדעו, על מה שהיו ועל כמה שהעולם כל כך חסר אותם. הרימו עיניים מוויכוח נוקב ומאשים בטוויטר, מספירת לייקים לתמונה באינסטגרם או החלפת מתכונים בפייסבוק