משפטו הפלילי של נתניהו הגיע השבוע לשיא ויחד איתו המחלוקת הציבורית. במקום לשאוף לפתרון מוסכם, הצדדים מתבצרים בעמדותיהם על חשבון טובת המדינה

קו הגבול הצפוני של ישראל עבר שינוי שלא היה כמותו מזה עשורים שלמים. אלא שההישגים בלבנון לצד הפלת משטר אסד גורמים לבכירים בצה"ל להעריך שאיראן עלולה להאיץ את תוכנית הגרעין - על מנת להתגבר על קריסת אסטרטגיית "טבעת האש"

המשבר שיוצרת המהפכה המשפטית ששבה לפתחנו חושף פיצול מעניין במחנה הליברלי – שני מחנות ששותפים לדאגה מהכיוון שאליו צועדת המדינה, אך נבדלים בדרכי הפעולה ובערכים שמובילים אותם

ליברמן יורה: "נתניהו נתן הסכמה שבשתיקה להכרה במדינה פלסטינית. הוא רוצה את ההסכם עם סעודיה וזה המחיר". בלשכת רה"מ מכחישים. בינתיים, במפלגת השלטון רוצים פתאום בחירות. פנימיות, ובעבודה לוחצים על מיכאלי לפנות את הכיסא 

בישראל נוצר מצב מובהק בו על הדמוקרטיה הישראלית להתגונן בפני ציבור המאיים לכלותה. הדמוקרטיה המתגוננת תצמצם זכויות אזרח, מקצבאות ועד זכות הצבעה של מי שמשתמט

הסכם לשחרור החטופים בשלבים הוא שגיאה אסטרטגית וטקטית, שתחזק בעיקר את חמאס - אבל לא פחות מכך, יש בו פגם מוסרי. ספק אם אלה שיושארו מאחור ישרדו עד שיגיע מועד שחרורם

התפיסה של בן גביר היא לא שעליו לדאוג לכך שהחיים יתנהלו כסדרם, גם אם זה אומר לצמצם את עצמו למינימום ההכרחי. להפך: הוא מוכן לסכן עוברי אורח ויושבי רכבים רק כדי לא לפספס עוד הזדמנות שיבחינו בו, שיגידו, "אה, הנה בן גביר"

27 חטופים וחטופות נרצחו או מתו במהלך השבי. סיפורם הוא ההוכחה הצורבת ביותר לכך שלחץ צבאי מסכן את חיי החטופים ולא בהכרח מקדם את השבתם