תנועת ה-BDS זכתה בקמפוסים של אונבירסיטאות העלית האמריקאיות לניצחונה הגדול ביותר מאז הקמתה, ודווקא במדינה הידידותית ביותר לישראל. ישראל מפסידה כי היא שוב מזלזלת: היא לא נערכה כראוי והורידה את הרגל מדוושת הגז. היא לא הבינה כי בהישגים צבאיים אין די, והמערכה של הדיפלומטיה הציבורית מחייבת חשיבה מגוונת, יוזמת, רבת פנים וחזיתות. את כל זה שכחנו, כדרכנו

ביום העצמאות הנוכחי אין באמת סיבה לחגיגה. טקס בלי קהל, יישובים שלמים ללא תושבים, מאות משפחות שכולות חדשות לצד משפחות שיקיריהן ויקירותיהן נמקים בשבי. לא תמיד חגיגה היא חוזק

חמאס כגוף צבאי המאיים להשמידנו, הוכרע. כעת נותר לערוף את הראש. כשזה יקרה, ישראל תזכה לתהילת מנצחים. העולם אוהב ללכת עם המנצחים. זו האבולוציה של הצד הצודק

המגעים בין ישראל לחמאס על בסיס הסכם המסגרת המסתמן מחדדים את הצורך בהכרה במגבלות הכוח ובתפיסה זהירה של המציאות המורכבת, בהנחה ומעוניינים להביא לשחרור החטופים. גישה צנועה זו מחייבת את ישראל לשמר אקטיביות בתהליך, תוך הימנעות ככל הניתן ואלא במצבי משבר חריגים, מהיעדרות מסבבי השיחות בקהיר - כפי שדווח לאחרונה מספר פעמים 

ממילא רק בימי הזיכרון אתם נזכרים בנו. אל תגיעו כדי לשנן את הסיסמאות על ברית דמים ואחים אנחנו. תפסיקו לזלזל באינטליגנציה שלנו. אנחנו כבר לא מאמינים לכם. תבואו רק עם מתווה ממשי ומיידי לשחרור החטופים, לתיקון חוק הלאום, להקפאת חוק קמיניץ, להכשרת הבנייה הקיימת ולהקמת ישוב עבור החיילים המשוחררים הדרוזים. רק בדרך זו מכבדים את זכר החללים

במלחמה הזאת אני כבר בצד של "ההורים". חבריי ואני הורים לחיילים וחיילות, דואגים בלילות וגם משלמים את המחיר הכבד