חבריו של גידי רוזנטל לכיתת המשחק של נולה צ’לטון ביטאו את כאבם על מותו בהצגה "חברים מדברים עם גידי". אבל זה לא היה אקט של הנצחה אלא של מחאה, שכוחה בעצם התרחשותה, זמן קצר כל כך אחרי מלחמת יום הכיפורים

מחזות סובול שיקפו את השחצנות המילואמיניקית שקדמה לקרבות ואת הניוון שאחריהם. לוין ומיטלפונקט בחנו את המוסר החברתי הירוד שנוצר בחלוף הזמן

אף ש”ניקוי ראש”, הסאטירה הטלוויזיונית פורצת הדרך, עלתה כמה שבועות אחרי תום המלחמה - היא כמעט שלא עסקה בה במישרין. אבל גם קובי ניב, מכותבי התוכנית, וגם מוטי קירשנבאום, העורך, משוכנעים שהלם המלחמה הוא שאיפשר להם להיות חריפים כל כך בנושאים שכן בחרו לעסוק בהם

אתרי הזיכרון, ההנצחה והאנדרטאות ברמת הגולן מתרבים כל הזמן. מספר המשתתפים בסיורים בעקבות הלוחמים עולה בהתמדה, ומי שהשתתף בקרבות זוכר כל פרט ומשתוקק לשתף. מדוע חלפו 40 שנים עד שהתעורר הצורך העז הזה לספר, לכתוב, לשתף בזיכרונות ולקבע את הזווית האישית בסיפור ההיסטורי של מלחמת יום הכיפורים?

לפי דיווחים בארה"ב, ניקולסון בן ה-76 סובל מאובדן זיכרון והפסיק למעשה להשתתף בסרטים, בלי שהודיע על כך רשמית. בעשור האחרון הוא הופיע בשלושה סרטים בלבד

העיר קצרין, שהוקמה מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים בניסיון להרים 
את המורל, אינה מצליחה להגשים את הפוטנציאל האורבני שלה. מדוע לא מומשה התוכנית לבנות אותה בצורה דמויית פרפר ולמה נגנזה ההצעה 
להקים במרכזה מקלט ענקי? ביקור ביישוב שמזוהה כיום פחות כהבטחה 
של רמת הגולן ויותר כטווין פיקס הישראלי

היא היתה קינה אישית על רקדן צעיר ויפהפה שנפל במלחמה, יצר אותה כוריאוגרף אפרו־אמריקאי, ועם הזמן רקד בה רקדן מצרי: “והיה ככלות”, יצירת המחול הבולטת של אחרי מלחמת יום הכיפורים, היתה הכל חוץ מיצירה פוליטית. וזה לא היה מקרי