יעל לוין מתייחסת, במאמר לקראת פורים, לתיעוד ייחודי בכתב יד שבו הפיוט "ידיד נפש" כתוב בלשון נקבה

האם כאשר מוצאים חפץ ברחוב, מותר לתת אותו למחלקת אבדות של המשטרה? האם צריך להכריז על אבדה שמוצאים בעיר, מה דינה של אבדה ששווה פרוטה למאבד, אך למוצא אינה שווה (למשל דרכון), ונתחיל גם בשאלה מדוע אין להשיב אבדה לגוי?

הרבנית רחלי פרנקל מדברת על תופעה , לפיה הרבה נשים לא מתפללות בקביעות, ומציעה שתי הצעות לשינוי שלה. "לכל אחת יש שבע דקות" זה כל מה שהרבנית מבקשת מכן להקדיש למען התפילה שלכן

אם בעל החמור יושב ומצפה שתפרוק את חמורו לבדך, אז "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ" – "מותר לך לחדול מלעזוב לו כשאינו רוצה להיות עמך במלאכתו". בעקבות תובנה זו כתב רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בעל "כלי יקר" ביקורת חריפה על התנהלותם של חלק מן העניים בדורו

הקירבה אל האלוהים,כך על פי פרשנות החכמים, היא השבועה. מה היא השבועה? על איזה צורך היא באה לענות? כיצד היא פועלת?