כל הורה מתכוון לעשות הכי טוב שהוא יכול ומבין עבור ילדו. אין הורה שקם בבוקר ואומר לעצמו: "היום אני הולך לצעוק על הילד שלי". ממש לא. אנחנו קמים בכוונה להיות הכי טובים עבורם. אז איך בכל זאת אנחנו נופלים פעם אחר פעם למלכודות של איומים, צעקות, שליטה, עונשים או מהצד השני, ויתורים ושחרור גם במקומות שחשובים לנו?

רס"ם במילואים אלירז גבאי ז"ל נפל בקרב ברצועת עזה לפני ארבעה חודשים והותיר אחריו את רעייתו ההריונית, קורל. בשבוע שעבר ילדה קורל את בנם הבכור, רגע שמשלב בתוכו אושר עם עצב גדול: "הילד הזה נולד בלי משא על הכתפיים. הוא יחיה לאורו של אביו, אבל יהיה אדם בפני עצמו. אעבוד על זה קשה מאוד"

בזמן שישראל ממתינה לתשובת חמאס על עסקת החטופים, המשפחות מתוחות מאוד. סימונה שטיינברכר שבתה דורון מוחזקת בעזה 209 ימים: "משחקים בחיי החטופים כאילו הם חיילים בלוח שחמט. אנחנו לא רוצים לקבל את כולם בארונות"

שורדי שואה מרחבי העולם מפרסמים סרטונים של עצמם קוראים פוסטים של מכחישי שואה ומפיצי שנאה מהרשתות החברתיות: "בשואה לא היו בכלל תאי גזים, כל מה שאנחנו יודעים על השואה הוא שקר מוחלט, והמטרה שלי היא בדיוק כמו זו של היטלר - הגליית היהודים". בתגובה יצאו שורדי השואה בקמפיין ומבקשים מהעולם להצטרף אליהם: "למילים יש כוח. הפסיקו את השנאה" 

בעבר שורדי השואה סיפרו את סיפורם, אך ככל שעוברות השנים והם הולכים ומתמעטים, נדרש למצוא פתרון כדי שסיפורם לא יישכח. "שגרירי זיכרון בגוף ראשון" הוא מיזם של דודי רונן, בן לשורד שואה, שמכשיר אנשים לספר בגוף ראשון את סיפורם של שורדי שואה וחסידי אומות עולם

אחרי שנים בלי סקס הם החליטו לעשות הכל כדי להציל את הנישואים. מה עושים? פותחים את היחסים. הוא חוגג ונהנה. היא? עושה את כל מה שהיא יכולה כדי שלא יהיה אדיש אליה אבל ללא תוצאות. יעל ברון מסבירה לה שרק כשתפסיק לנסות לספק את בעלה, וגם גברים אחרים, היא תצליח לצאת מהלופ אליו נכנסה

יש לנו את הצורך לדעת כל מה שעבר עליהם בגן, עם מי הם שיחקו, מה הם אכלו, איך דיברה הגננת ומי התחיל אבל לילדים שלנו שהיו שם, לא תמיד יש את הצורך לספר לנו את כל הלו"ז לפרטי פרטים ובכלל, מי זוכר מה היה? אז איך בכל זאת אנחנו מתחברים אליהם בחזרה אחרי כל כך הרבה שעות בנפרד?